פה קבור הכלב

"פה קבור הכלב" "אני רוצה את הגלויה!" אני דורשת בזמן שעוד מונסון מתרסק על הגג "אני רוצה את כל מה שראיתי בתמונות! את כל מה שדמיינתי שיהיה" הגבר שאיתי מקדיר פנים "אני דורשת את הכחול המדויק של הרקיע, את הצהוב עליז של שמש חצופה, בזמן שקרניה נדחפים בין העלים ענקיים, קופים אוכלים מכף ידי ובשקיעה..…

"ביג" טיים

"ביג" טיים   "ביג"- מסע של הורה וילד שמארגנת המועצה. שלושה ימי טיול עם ילדים בגיל מצוות.   היא לא רצתה לצאת, אחר כך כן, ושוב פעם לא, כי ילדים בגיל מצוות זה מסובך, אבוד ולא סגור על כלום. אני גם לא רציתי לנסוע, אחר כך כן ושוב פעם לא, כי אימא בגיל 40 זה…

הכל בסדר, קחי כדור

ארוחת הבוקר החורפית הזאת כל כך נורמאלית שאני רוצה לצרוח, הירקות הבריאים והלחם הביתי, פצפוצי האש באח והשיחה על ספרים. מתי כל זה קרה לי? אני שואלת את עצמי ועוברת בעיני על שלושה פרצופים לועסים מולי. "את בת ארבעים שכחת?" מזכירה לי הנורמאליות ומצפצפת באוזני כמו צליל רציף של מכונת החייאה. " יאללה נוסעים לשלג…

הג'חנון ועונשו

"אלוהים יעניש אותך" קולה של אמא צצקין צורב שוב את המשפט על הקרקפת שלי. ערב יום כיפור. אני מגרדת את הכוויה בראש ומביטה בידיה של מיכל. הגנים התימנים רצים בדמה, מזיזים את זרועותיה משוחות  בשמן קנולה בזמן שידיה לופתות מערוך כבד, היא מרדדת דפי בצק ענקיים על השיש המבריק. מקפלת בדי קמח שקופים, בתנועות ריקוד…

שנה טובה

פנטזיה: בבוקר של ראש השנה זרם המים הקרים של הבניאס שוטף ממני את השנה שעברה. שנה מורכבת, מעצימה ואחת העצובות בחיי. אני פורשת את ידי וצוללת כשהקור שורף ומטהר את גופי ונפשי. זרם חזק לוקח ממני את העבר ומפנה מקום למה שתביא איתה השנה החדשה. אנחנו עומדים במעגל, חמישה, מחזיקים ידיים כשחרוזי מים שקופים מקשטים…

סיפור מהתחת או אין לי ארץ אחרת

אמא תולעת ובן תולעת מציצים מהחור של התחת; הבן תולעת מסתכל החוצה בעיניים בורקות: " אימא העולם יפה כל כך. שמש, השמיים כחולים, ריח טוב." " נכון, בן." עונה אימא תולעת ולוקחת שאיפה של אויר נקי לריאות. " אז למה אנחנו חיים בתחת? " שואל הבן, " כי זאת המולדת שלנו, ילד." עונה לו אימו.…

לירות בין השורות

"מה נסגר? טוב למות בעד ארצנו כבר מגיל שלוש ?" אני מסובבת אליו את המחשב כשמכתב מהגן מרוח על הצג "יום השואה בפעוטון? נרות זיכרון ויזכור?" אני מצביעה עם ציפורן כסוסה על מילות כאב, מסמנת עיגולי פיקסלים כחולים על המסך. "כל שנה אותו דבר" אני מתנשפת כמו קומקום רותח, "כל שנה אני צריכה להילחם במערכת…

סתם יום של חול

"אנחנו עושים פסח במדבר" אני עונה בשחצנות לכול אלה שמדיפים ריח אקונומיקה, לכל בעלי יבלות ניקיון ועיגולים שחורים של חוסר שינה. השנה אני בוחרת בחרות, חרות מקרצוף המקרר. אני משחררת את הגעגוע לבני הקטן שלא ישיר מה נשתנה, משחררת  את הכוס הכסופה של אליהו הנביא, משחררת את הנשיכות הקטנות של כלבת המסורת. היא כלבה זקנה…

דזבין אבא

למצות במוסקבה היה טעם מיוחד: טעם של גאווה, של פחד, של חוסר צדק, של אפי נשר גדולים, של מעילי פרווה יקרים ושל כינורות שבורים. סבתא הייתה עוטפת את חבילת המצות בבד כותנה אפור ושומרת עליה מידיי החמדניות, מניחה את המצות גבוה על ארון פורניר, ארון שריח נפתלין רקד ממנו החוצה, דרך החריץ שבין הדלתות .…

אין מה לעשות איתה היא רק רוצה למכור

"מה יותר מזה?" הוא מניעאת הרכב וגורר אחרינו חזרה לקיבוץ את הבדים הגדולים שנפשי מרוחה עליהם באדום דם, "למה את לא שמחה לעזאזל?" הוא שואל כשהישבן והפנים שלי החליפו מקומות. "לא מכרתי." אני מושכת בכתפיים, מרגישה מטומטמת במיוחד. "מכרת את האיורים! אלף איש ראו את הציורים שלך! אנשים עמדו עם דמעות בעיניים מול העבודות ושבחו…