בלוז לכחולי המדים

unnamed

" אני לא אהיה החברה הרוסיה הזאת שאין לך " הוא אומר לי וחותם את השיחה.

עד עכשיו חשבתי שלאהבה שלו אלי אין גבול, אבל הסתבר שיש לה והוא עובר בפס אדום לפני כניסה לעולם מופעים "האנגר 11"  בנמל תל אביב. שם מופיעה להקת "סקרט", פס קול נעורי מוסקבאי, זיכרון של קסטה לעוסה בטייפ "פנסוניק" כסוף.

ההאנגר מלא, פעם אחרונה שהייתי דחוסה בין כל כך הרבה רוסים הייתה בקרון מטרו עמוס, בביקור מולדת האחרון; יכולתי לבחור בין בית שחי שתקוע לי בפנים משמאל, ובין ראש מלא קשקשים מימין; מקדימה אדי הנגאובר, עמדתי על קצות האצבעות, הרמתי את הראש ועצרתי את הנשימה ל- 20   דקות.

פה זה רוסים משלנו, דוברי עיברוס מגונדרים, נשים דופקות את רצפת ההאנגר בעקבים אכזריים, לידן גברים מבושמים שמגיעים להן לכתף. אני כבר מזמן שכחתי איך הולכים על משהו לא יציב, גם  30 קילו נוספו לי לתחת לטובת האחיזה בקרקע יציבה. יציבה כמו הזוגיות שלי, יציבה כמו הבית שלי בחורשה.

כרטיס בעמידה, יריקה מהבמה. אני זזה בקצב, עד כמה שאפשר בעיסה סמיכה של בני העדה. מחפשת אותו בגנבה, זה היה גם פס קול נעוריו, בעלי לשעבר בטוח קנה כרטיס VIP, אני מותחת את הצוואר כמו רדאר למקומות ישיבה מעל הבמה, מבצעת סיבובים מוזרים כדי להסוות שוב את סקירת הקהל. הוא לא שם, גם אם היה, לא היה מזהה בי את אשתו הראשונה, זאת שהורידה נעלי עקב יקרות לטובת כפכפי גומי. זאת שבישלה כל לילה וכבר בשמונה בבוקר הייתה מאופרת ולבושה לטקס האוסקר במקרה שתזומן, זאת שברחה לו עם שחקן תיאטרון לפני 16 שנה.

מילים דביקות כמו המצח מריקודים צמודים מדי לכוסות בירה מפלסטיק, אני קופצת וצורחת את החרוזים לאוויר מלא עשן, מואר בפנסי במה. הטקסטים לא מתוחכמים או שאני יותר מדי מתוחכמת  במרחק של יותר מ- 20 שנה מהטייפ הכסוף. בכיוון היציאה אני עדיין סוקרת כל ראש בעל תלתלים חומים שיושב על כתפיים צנומות.

בדרך הביתה אני ואמדורסקי שרים ומתנשפים לצלילי "יקירתי" כששוטר עוצר אותי שתי דקות מהבית   "מספר תעודת זהות בבקשה" הוא מקיש על לוח הטבלת שבידו, אני רואה את השם שלי, רישום על עברת תנועה יחידה, שמות של ילדי;

"מה, הכול אתה יודע עלי?" אני שואלת את האיש במדים.

" הכול. יש לי פה אפילו צילום רישיון נהיגה של בעלך לשעבר" הוא מחייך בשיניים מוזנחות;

בסוף כן ראיתי אותו, את התלתלים החומים חרשו מפרצים עמוקים, עמוקים כמו כתמי שמן של ספינות מסע, שבילי הליכה של קמטים עקפו את עיניו, אני חוזרת הביתה מרוצה, בזיכרונו אני עדיין בת 22 עם שדיים מוצקים מוחצת לו את הלב בעקבים.

  8 comments for “בלוז לכחולי המדים

  1. מאיה
    25 בנובמבר 2016 ב- 13:43

    שנונה ומצחיקה כתמיד

    Liked by 1 person

  2. שרון
    25 בנובמבר 2016 ב- 23:19

    בועט ומצחיק ביותר

    אהבתי

  3. 27 בנובמבר 2016 ב- 22:37

    מצחיקה. שנונה. מדוייקת. כיף גדוללללל!

    אהבתי

  4. מור
    1 בדצמבר 2016 ב- 18:11

    כתיבה נהדרת ומצחיקה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: