ההר הוליד עכבר

%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94-%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%a8-%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95

 

פעם קפצתי מרכב נוסע, גבר אחד לא קיבל יפה  את ה״לא״ אז הוא רצה להפוך אותו ל״כן״ בדרך לאיזה יער סבוך בפרוורי מוסקבה;  פעם גם עליתי לבד למדינה רחוקה, בלי לדעת שיום אחד אחלום חלומות בשפתה המשונה; פעם גם ילדתי בלי אפידורל, פעם אחרי פעם, שלוש פעמים; ויש עוד הרבה מפעם וגם מעכשיו.

 

חשבתי על כל מעשי הגבורה שלי כשמיינתי אותה לשתי ערמות – לבנה וצבעונית.

אני עומדת כפופה בוואדי בין שני הררי כביסה, רגלי היחפות דורכות על אין ספור גרביים פרודות שהגורל ניבא להם חיי בדידות. אני מאכילה את הלוע הפעור של מכונת הכביסה בשבעה ק"ג בגדים, דוחפת אותם בכעס לפה של מפלצת שלא יודעת שובע. לפחות עשר פעמים כל שבוע, אני עומדת כאן ודוחפת.

 

הנוף של חדר הכביסה מוכר לי בפרטי פרטים מיותרים, זאת הסיבה שקלטתי אותו מיד !   דבר קטן וחום – אפור שונה בנוף,  אפילו עוד לפני שזז. ההבנה שזה עכבר נחתה עלי ביחד עם צרחה מכאיבה, שקורעת לי את מיתרי הקול;  צרחתי כמו חיה, חיה גדולה ואמיצה בחדר מבושם אבקה, צרחתי בלי יכולת לעצור; כישרון נסתר של קפיצות לגובה ליווה את הצרחות שלי; הגעתי בכמה קפיצות גדולות עד לסלון,  קפיצה נוספת ואני על הספה שגונחת תחת כובד משקלי. הילדים מבוהלים, הגבר רק עומד המום ומחכה להסברים. אני עוד לא מוצאת את המילים, גמגום, חלקי צלילים, במקום הסבר יוצאים לי הברות מעורבבות קולות של הקאה קרובה ומזויפת, דמעות חונקות והגרון שורף, ארבעה זוגות עיניים פעורות לעבר הבמה שלי שהיא  ספה חורקת.

 

"חדר כביסה הוא בשבילי כמו חדר עינויים", אני מתחילה את המונולוג ומושיטה אצבע ארוכה מעוטרת בציפורן כסוסה לחזה של הגבר, "אתה !עד שאני לא רואה ביד שלך גופה ארוכת זנב, אני פורשת מעסקי הכביסה!מצידי תמחזרו גרביים, ואפילו תחתונים, או שתדאגו לשלם לכובסת, אחת עם פוביה פחות בנאלית משלי".

 

ימים עברו מאז, המצוד ללא גופה נמשך. יש קורבנות למלחמה הזאת ! כשגבר מכבס יש קורבנות. הסוודר שכובס בחום חזק, שינה את המידה שלו, למשהו קטן מאוד בגודל של עכבר.

"אני חושבת שעכשיו תוכל לקבור את העכבר בסוודר" אני אומרת ומקפלת את הבגד בין האצבעות.

קורבן נוסף הם מכנסיפשתן; עכשיו הם נגועים כתמי טורקיז, פשוט כי ללוחם שלי יש כישורים בלחימה, אבל הוא לא יכול לדעת איך צעיף צבוע בצבעים של ים יכתים בגדים בצבע של מפרש צחור.

 

אני אישה מודרנית, אמיצה ועצמאית, על הספה, מורחת לק על ציפורניי הקצרות, רוצה את הקדום מכל, רוצה שהוא יציל אותי מהדרקון ארוך זנב; עד אז חדר כביסה מחוץ לתחום, ברגע שיתפוס את העכבר אחשוב איך להביא לשם אחד חדש.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: