חודש: אפריל 2017

לירות בין השורות

"מה נסגר? טוב למות בעד ארצנו כבר מגיל שלוש ?" אני מסובבת אליו את המחשב כשמכתב מהגן מרוח על הצג "יום השואה בפעוטון? נרות זיכרון ויזכור?" אני מצביעה עם ציפורן כסוסה על מילות כאב, מסמנת עיגולי פיקסלים כחולים על המסך. "כל שנה אותו דבר" אני מתנשפת כמו קומקום רותח, "כל שנה אני צריכה להילחם במערכת…

סתם יום של חול

"אנחנו עושים פסח במדבר" אני עונה בשחצנות לכול אלה שמדיפים ריח אקונומיקה, לכל בעלי יבלות ניקיון ועיגולים שחורים של חוסר שינה. השנה אני בוחרת בחרות, חרות מקרצוף המקרר. אני משחררת את הגעגוע לבני הקטן שלא ישיר מה נשתנה, משחררת  את הכוס הכסופה של אליהו הנביא, משחררת את הנשיכות הקטנות של כלבת המסורת. היא כלבה זקנה…

דזבין אבא

למצות במוסקבה היה טעם מיוחד: טעם של גאווה, של פחד, של חוסר צדק, של אפי נשר גדולים, של מעילי פרווה יקרים ושל כינורות שבורים. סבתא הייתה עוטפת את חבילת המצות בבד כותנה אפור ושומרת עליה מידיי החמדניות, מניחה את המצות גבוה על ארון פורניר, ארון שריח נפתלין רקד ממנו החוצה, דרך החריץ שבין הדלתות .…