סתם יום של חול

גמל פסח מדבר חופשה געגוע משפחה ילדים

"אנחנו עושים פסח במדבר" אני עונה בשחצנות לכול אלה שמדיפים ריח אקונומיקה, לכל בעלי יבלות ניקיון ועיגולים שחורים של חוסר שינה. השנה אני בוחרת בחרות, חרות מקרצוף המקרר. אני משחררת את הגעגוע לבני הקטן שלא ישיר מה נשתנה, משחררת  את הכוס הכסופה של אליהו הנביא, משחררת את הנשיכות הקטנות של כלבת המסורת. היא כלבה זקנה ונבחנית, יש לה גם גידול ממאיר של ייסורי מצפון על טקסים שלא קוימו כהלכה. ידיי פותחות את החבל על צווארה הדקיק של הכלבה ואני משאירה אותה המומה ונעלבת בחניה של הבית, מתרחקת ממנה לאט ברכב עמוס כלי מטבח, בקבוקי יין, בגדים, אוהלים, שמיכות, משחקים, שלושה ילדים, גבר מוטרד שבוחר לנסוע בכביש הבקעה וסיר לילה אחד כי הקטן בגמילה מטיטולים.  האוטו נישמע כמו כרכרה עתיקה, עם כל פיתול של הכביש מתנשקים המכסים עם הסירים לצלילי מחיאות כפיים של בקבוקי זכוכית.  הלשון שלי מלטפת את המילה חאן, מדמיינת נוודים קושרים את שיירות  הגמלים באור הלפידים, על רקע דיונות לבנות, זוהרות באור הירח.

אני נזכרת בחג הפסח הראשון עם משפחה שלו, לפני כמעט 20 שנה, אני ילדה, אז בת 22, המנהגים זרים, גפילטע לא מתוק, של אימא לא שלי, שפה זרה, עיני מתחננות שיפסחו עלי בסבב הקוראים, חזרת חריפה, ואהובי בראש השולחן עורך את הסדר, ממשיך את המסורת של סבו האהוב. אפיקומן והתרגשות, הילדים רצים. אז, שם, באור נרות של חג, בפעם הראשונה העזתי לחלום שיום אחד הילדים שלי ירוצו גם בבית הזה. דמיינתי את הבן שלי על הכיסא שואל מה נשתנה. המקומות קבועים, היו שנים שישבתי מימינו של אהובי, ואז כיסא תינוק נכנס, ועוד כיסא ובשנים האחרונות שלושה כיסאות שמפרידים בינינו, הם אלה שקושרים אותנו בברית נצחית כמו העולם.

עם השנים גפילטע לא מתוק, חזרת חריפה הפכו לטעמים של בית, אמו הפכה אימי, אחיות שלו אחיותיי, האחיינים שלו הם כבר של שנינו.

מדבר ומשפחה של חברים אהובים, חמישה אוהלים, אחים של אחרים ואימא מקסימה, היא לא שלי ולא שלו, צחוק ושמחה, הילדים מאובקים מתגלגלים על מזרונים, מאושרים. מקלחת, עוד שרוול, המסוקס נישאר לא מגולח, אין אור לבן של חג, אין את הגיס הזה שרק רוצה להימלט, ואין את האחות הזאת שצוחקת עם דמעות, האחיינית שכותבת הודעות לחבר מתחת לשולחן לא פה, אין את היחד הישן והטוב, שלמרות הכול מושיב אותנו כל שנה מסביב לשולחן לשיר או יותר נכון לצרוח שיכורים את השירים. המסוקס לא סגר השנה את ההגדות כדי לבדוק האם אנחנו זוכרים את "אחד מי יודע" בעל פה ואין את המשפט הקבוע של חמותי שכל שנה חותם את הסדר. שיני געגוע ננעצות בליבי, הכאב ממלא את העיניים בנוזל שקוף. אני לא רוצה לשחרר, רוצה לזכור את הצריבה הזאת, להעביר אותה לילדי. באצבעות רועדות  אני מקלידה הודעה לשכנה

"חג שמח. יש כלבה זקנה בחניה שלנו, בבקשה תדאגי לה לאוכל ומים"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: